יום רביעי, 26 ביוני 2013

פרוזבול, היתר מכירה ולשון הרע.

בס"ד


בשיח הפנים- דתי, שיחה עם דתי- לייט תגרור כמעט בהכרח כמה מנטרות קבועות:
א. פרוזבול- הלל הזקן תקן תקנה לנוחות העם בניגוד כדי "לעקוף" את מצוות שמיטת כספים.
ב. היתר מכירה- אותו רעיון, "עקיפת" מצוות התורה של שמיטת קרקעות.



 ועוד טענה המיועדת לתקוף את שומר המצוות הטורדני:
ג. לשון הרע- לשון הרע הנו איסור חמור, וברור ש"דוס" מדבר לשון הרע, בעוד "נאור" חף ממנו. כדברי המשורר:
לשון הרע
דבר נורא
איסור חמור מהתורה
יותר חמור מחצאית קצרה.
א. פרוזבול- האם הלל באמת תקן תקנה לנוחות העם?
המקור למצוות שמיטת כספים הינו:
"מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה: שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ, לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו, כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לה'".
כלומר, מחובתו של מלווה לא לגבות את חובו של הלווה לאחר שנת השמיטה, בעצם למחול על החוב. דבר שלכאורה יגרום לכך שאנשים לא ירצו להלוות כסף, מחשש שתעבור שנת שמיטה, וכספם ירד לטמיון, בהמשך הפרק אומרת התורה:
"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא".
כלומר, התורה מצווה על עם ישראל לא להימנע מלהלוות בגלל חשש משמיטת הכספים.
נוצר מצב בו נמנעו מהלוואה לעניים בגלל החשש מ"שמיטת הכספים", ובכך עברו על ציווי תורה השני והוא לא להימנע מהלוואה. מצב אבסורדי, שכן מאז "גלות עשרת השבטים" מצוות השמיטה בארץ היא רק מדרבנן, לעומת המצווה לא להימנע מהלוואה, שהיא נשארה כשהייתה, דאורייתא. קם הלל הזקן, ותיקן את תקנת הפרוזבול, כדי לקיים את הציווי השני בפרשית שמיטת כספים. לא נעשה כאן שום דבר שנוגד את ההלכה או את ציווי התורה, לא נעשה כאן שום דבר לשם נוחותו של העם, כל מה שנעשה כאן הוא תקנה דרבנן, למניעת עיוות העם בביטולם ציווי דאורייתא לשם קיום מצווה דרבנן, ואף אם תמצי לומר לדרי עלמא תקין, התקנה היא לא כדי לעקוף איסור תורה, אלא כדי למנוע ביטול של איסור אחר, ואף על תקנה זו היו אמוראים שחלקו בתוקף (ראו דברי שמואל גיטין לו:).
ב. היתר מכירה- איני רוצה להיכנס לפולמוס, רק אומר בשתי מילים, כל המצדדים בהיתר מכירה עשו זאת רק בגלל צורך גדול, הצורך הגדול המדובר הוא לא נוחות החקלאים, אלא צורך גדול, קרי: פיקוח נפש, או קיום מצוות יישוב הארץ. אעפ"כ גם להיתר זה קמו לא מעט מתנגדים.
דבר נוסף ומהותי הקשור בשני ההיתרים, שני ההיתרים הללו לא ביטלו ולו פסיק ממצוות התורה או מצוות דרבנן, גם אם נראה שההיתרים "עקפו" מצוות, הכל נעשה בצורה הלכתית טהורה, ללא ביטול מצווה, וכמובן לשם קיום מצווה אחרת או פיקוח נפש.
האם לדוגמא הקריאה לביטול שבעה נקיים עומד בקרטריון הזה? האם הוא נועד למנוע פיקוח נפש? האם הוא נועד לשם קיום מצווה אחרת? (ופרו ורבו זו לא תשובה, כי אם זה מה שעומד בראש מעיינותיה, אפשר לדלג על טבילה אחת ולטבול אחרי הפעם הבאה בלי לספור חמישה ימים, ועוד כהנה פתרונות הלכתיים). והשאלה האחרונה, האם ביטול זה אינו כרוך בביטול מצווה דאורייתא או דרבנן? וכן יש לשאול על כל קריאה נרגשת לשינוי\ ביטול\ טיפול הלכות כלשהן.

לגבי טענה "ג'- לשון הרע" בע"ה בפוסט הבא.

אין תגובות:

פרסום תגובה