יום שישי, 12 ביולי 2013

קמצא ובר קמצא (חלק א) - קריאה שוויונית ומחודשת

בס"ד

במאמר זה נסקור את אגדות החורבן המובאות בדברי חז"ל מנקודת מבט עדכנית ושוויונית. נקדים ונאמר שפירוש זה יראה חדשני ומאיים לכאורה, במיוחד לאור פירושם של המפרשים המסורתיים אשר פרשו את הסיפורים באופן שיסתיר את האשמה הגברית האבסולוטית בחורבן, ולעומתה את צדקתן של נשות ישראל, ובפראפרזה על דברי משלי "חכמת נשים בנתה ביתה", נראה כי טפשות גברים החריבתו.


אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא (גיטין נה:)


חז"ל מדגישים לנו כי מחולל המהומה המרכזי היה גבר, העולם הגברי הוא מאוד מקוטלג, אין שום יכולת הכלה ושום אפשרות לוויתור, גבר לא יכול להתעלם מגורמים מפריעים, גבר ישנא אותם. דבר נוסף, גבר מרגיש כי הוא מרכז עולם, לא נברא העולם אלא בשבילו במובן הצר של המילה, הוא המגדלור הצופה ומחליט מה יחסו כלפי הזולת. על אחד הוא יחליט כי הוא שונאו, ועל השני יכריז כי הוא אוהבו.
ובמקרה הספציפי שלנו, קמצא- הייתה אשה, ולא כפי שפירשו המפרשים המסורתיים, לכאורה, השאלה המתבקשת היא מה בכלל קשרה של אותה קמצא לסיפור החורבן, אלא כמובן שחז"ל- ההגמוניה הגברית ההסטורית, לא יכלו להטיל את האשם בחורבן אך ורק בגברים ולכן האשימו בחורבן בכל אחד מן האגדות החורבן גם\רק נשים:
אקמצא ובר קמצא- חרוב ירושלים
א
תרנגול ותרנגולתא- חרוב טור מלכא
אשקא דריספק (רש"י- דופן של מרכבת נשים)- חרוב ביתר

נחזור לעניינו, אותו הגבר (שמו אינו מוזכר, הפרט היחיד שחשוב לגביו הוא גבריותו) מתייחס לאותה קמצא ברחמנות, הגבר מרגיש שליטה, מרגיש יכולת, מרגיש מאן דאמר, ויחסו לנשים הוא בהתאם, על אשה המייצגת של חוסר יכולת ועליבות- מרחמים. לעומת זאת לבר קמצא, הוא מתייחס כבעל מריבתו, כיריב שווה כוחות, מה אנו יודעים על אותו בר קמצא? למעשה אותו בר קמצא איננו דמות בעלת כח, שמו אינו חשוב, וכוחותיו נשאבים כולם מקמצא. הדבר היחיד שחז"ל מספרים לנו עליו הוא שהוא היה בר, כלומר גבר.

עבד סעודתא אמר לשמעיה זיל אייתי לי קמצא אזל אייתי ליה בר קמצא

הולך אותו גבר ועושה סעודה, אינו טורח להזמין בעצמו את אורחיו אלא שולח את משרתו "להביא" לו את קמצא, הגבר כיצור רכושני ושתלטני לא רגיל להזמין אישה, אלא מצווה על משרתו להביאה אליו, משל הייתה מיטלטלין. המשרת, זכר גם הוא, לא מבין את יחסי הכוחות כפי שהוסברו לעיל, ברור שביחסים בין קמצא ובר קמצא, קמצא היא הדמות החזקה, קמצא אינה אחת שתתן ש"יביאו" אותה לפני גבר זה או אחר, לעומת בר קמצא, גבר רופס וחלש, אפילו שמו אינו חשוב, אלא רק ייחוסו לאותה קמצא. קמצא הוא איש שיתן שיקחו אותו לסעודה, אפילו כשהוא יודע כי בעל אותה סעודה אינו אלא יריבו. הסיבה לכך היא פשוטה, בר קמצא הוא דמות גברית טיפוסית, דחיית סיפוקים אינה בלקסיקון שלו, ברגע שמציעים לו סעודה, לא אכפת לו כל עיקר מי עומד בראשה, העיקר שיוכל להצטרף.

אתא אשכחיה דהוה יתיב אמר לי מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא מאי בעית הכא קום פוק

הולך אותו הגבר ומוצא את בר קמצא, איך קורה כדבר הזה? איך בעל הסעודה מוצא באקראי את אורחו? שוב, תכונת הגבריות הלא- אכפתית מדברת, הגבר עושה סעודה, אך לא שם לב לאורחיו מלכתחילה, אלא באקראי, מבחין לפתע בדמות זו או אחרת, במקרה שלנו, מבחין בשונאו. במקום לפנות אליו בצורה נעימה, ולהסביר לו בנחת כי הוא מבקש ממנו לצאת בלי שנוכחים יבחינו בכך הוא פונה אליו במשפט מסורבל, עילג ומזלזל, מדבר על עצמו בגוף שלישי, ורק אחרי ההופעה המביכה הזו, אומר לו את המילים "קום, צא". בדבריו הוא חייב להזכיר שגם העומד מולו הוא "גבר", לא מכבודו לריב עם מי שאינו גבר, כזאת אחת הוא בכלל "לא סופר".

אמר ליה הואיל ואתאי שבקן ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא אמר ליה לא אמרה ליה יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך אמר ליה לא אמר ליה יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך א"ל לא נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה

בר קמצא התיישב לאכול, ושום דבר לא יזיז אותו מסיפוק תאוותיו, הוא ישלם דמי סעודתו, הוא לא יבין את נחרצות דבריו של בעל הסעודה (ובעל הסעודה\ בעל הכח, לא יוותר בשום פנים ואופן), הוא יציע דמי חצי סעודה ואף דמי סעודה במלואם, מי מאיתנו לא מכיר את הדיון ה"עקרוני וחשוב" בדבר האחראי לתשלום בסוף דייט למשל, הגבר מרגיש כח ועוצמה כשהוא משלם את דמי הסעודה, וכך בר קמצא מנסה לקנות לעצמו מעט הרגשת כח, אך הגבר מולו לא נותן לו דריסת רגל באותה הרגשת כח אווילית בה מי שמשלם על הסעודה הוא ה-גבר. ובסוף כמובן האלימות המצופה, הרי לא ייתכן שגבר יגיע להסכמה כלשהי, להכלה וקבלת השונה, לא ייתכן שגבר לא ינסה להפגין כוחניות, ובסוף לא ייתכן כי גבר שלא הצליח לבצע את מבוקשו לא יפנה לאלימות פיזית, ואכן, כך קורה, אותו הגבר תופס פיזית את ידיו של בר קמצא ובלשוננו "מעיף" אותו החוצה. 
לסיכום- נתקלנו כאן במריבה בין דמויות גבריות קלאסיות, בעלי תכונות זכריות מובנות ומוכרות:
- יחס פטרוני ומתנשא כלפי אישה
- רפיסות גברית
- חוסר שימת לב לפרטים
- חוסר הבחנה מהותי בין יחסי הכוחות
- זלזול, עילגות וסרבול
- תחרות אגו
- אלימות פיזית

בחלק הבא נדון בהמשך אגדת חז"ל, ונראה איך תכונות גבריות אלו הובילו בסופו של דבר לחורבן הבית. נבחן איך הייתה מתמודדת אשה (או אפילו קמצא עצמה) עם מקרה כזה, ונבין למה "חכמת נשים" היא ורק היא "בנתה ביתה", לעומת התנהלות גברית שהחריבה את הבית.

יום חמישי, 27 ביוני 2013

לשון הרע דבר נורא

בס"ד


בפוסט הקודם דנו בשתי טענות לייטיות טיפוסיות:
א. פרוזבול.
ב. היתר מכירה.
והסברנו שאין בין תקנות אלו לבין ביטול מצוות דאורייתא או דרבנן כלום, וכן הוסבר שגם תקנות אלו אע"פ שאין בהם ביטול מצווה, נתקנו רק לצורך גדול, דהיינו פיקוח נפש או קיום מצווה אחרת.

בתחילת הדברים הזכרנו גם את הטענה הלייטית הבאה:
ג. לשון הרע זו עברה חמורה, ולכן שומרי המצוות שמתווכחים עם הלייטים אינם אלא צבועים, כי על הלכות לשון הרע הם לא מקפידים.
כמובן, שעם פרסום הדברים, חטפתי זעקות "לשון הרע, לשון הרע" "איך אתה מעז?" וכן "היוש, ביוש". מ.ש.ל.
לא נראה אמין במיוחד
נבחן את הטענה, קודם כל, דבר ראשון וברור הוא, כי ההגנה הכי טובה היא התקפה, ולכן, אם ללייט התורן תשובה לטענותייך, אז לזעוק "לשון הרע" זו בהחלט אופציה מתקבלת על הדעת, כלומר, "אתה רשע כי אתה מדבר לשון הרע, מי אתה שתבוא ותגיד לי שללכת בכיסוי ראש\ לא לחתוך נייר בשבת\ לא ללכת בביגוד לא צנוע\ לא לערב בנים ובנות לכתחילה\ וכן על זו הדרך, על כן "קשוט עצמך תחילה" ואני אמשיך לעשות ככל העולה על רוחי אף שאין בידי תשובות לטענותיך". אין הרבה מה להוסיף, אבל ברור שהטענה היא לא עניינית כלל. ובפרט, שלא מדובר באנשים שמקפידים על הלכות לשון הרע באופן מיוחד, אלא בדיוק כמו ציבור שומר תורה ומצוות, חלק מהלייטים נכשלים, וחלקם לא, אין קורולציה בין לובשת חצאית קצרה לבין שומרת לשון. אלא אלו מקפידים במצוות ונכשלים בלשון הרע, ואלו עושים מה שנח להם, וגם נכשלים בלשון הרע. (לפחות אבק לשון הרע, כדברי הגמרא).
ובכל זאת, מה באמת ההבדל בין "לחפף" באיסור לשון הרע לבין חיפוף בהלכות שבת, צניעות, ועוד? האם לפי ה"חפץ חיים" מי שעובר על איסור לשון הרע גרוע עשרות מונים מעובר עבירה אחר? וכאן יש לעשות אבחנה,בין "מחפף" לנכשל. נכשל באיסור לשון הרע לא הופך את העבירה שלו לאידיאל, ולא מבטל אותו כי "הוא לא מתאים לדורנו", פה טמון ההבדל, אין הכי נמי, דובר לשון הרע צריך לחזור בתשובה על עבירתו, אבל לפחות הוא לא מתכחש לזה.
אסיים בדברי ה"שערי תשובה" לרבינו יונה:
 "כִּי  אִם   אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד לְרַבּוֹ, כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה זוּלָתִי דָּבָר אֶחָד, כְּבָר שָׁבַר עֹל אֲדוֹנָיו מֵעָלָיו, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה. וְעַל הָעִנְיָן הַזֶּה נֶאֱמַר  "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם". בֵּאוּרוֹ, אֲשֶׁר לֹא יְקַבֵּל עַל נַפְשׁוֹ לְקַיֵּם כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף,  וְיוֹרֶה עַל זֶה אָמְרוֹ, אֲשֶׁר לֹא יָקִים לַעֲשׂוֹת, וְלֹא אָמַר אֲשֶׁר לֹא יַעֲשֶׂה אוֹתָם:" (שערי תשובה, שער ראשון אות ו').

יום רביעי, 26 ביוני 2013

פרוזבול, היתר מכירה ולשון הרע.

בס"ד


בשיח הפנים- דתי, שיחה עם דתי- לייט תגרור כמעט בהכרח כמה מנטרות קבועות:
א. פרוזבול- הלל הזקן תקן תקנה לנוחות העם בניגוד כדי "לעקוף" את מצוות שמיטת כספים.
ב. היתר מכירה- אותו רעיון, "עקיפת" מצוות התורה של שמיטת קרקעות.



 ועוד טענה המיועדת לתקוף את שומר המצוות הטורדני:
ג. לשון הרע- לשון הרע הנו איסור חמור, וברור ש"דוס" מדבר לשון הרע, בעוד "נאור" חף ממנו. כדברי המשורר:
לשון הרע
דבר נורא
איסור חמור מהתורה
יותר חמור מחצאית קצרה.
א. פרוזבול- האם הלל באמת תקן תקנה לנוחות העם?
המקור למצוות שמיטת כספים הינו:
"מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה: שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ, לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו, כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לה'".
כלומר, מחובתו של מלווה לא לגבות את חובו של הלווה לאחר שנת השמיטה, בעצם למחול על החוב. דבר שלכאורה יגרום לכך שאנשים לא ירצו להלוות כסף, מחשש שתעבור שנת שמיטה, וכספם ירד לטמיון, בהמשך הפרק אומרת התורה:
"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא".
כלומר, התורה מצווה על עם ישראל לא להימנע מלהלוות בגלל חשש משמיטת הכספים.
נוצר מצב בו נמנעו מהלוואה לעניים בגלל החשש מ"שמיטת הכספים", ובכך עברו על ציווי תורה השני והוא לא להימנע מהלוואה. מצב אבסורדי, שכן מאז "גלות עשרת השבטים" מצוות השמיטה בארץ היא רק מדרבנן, לעומת המצווה לא להימנע מהלוואה, שהיא נשארה כשהייתה, דאורייתא. קם הלל הזקן, ותיקן את תקנת הפרוזבול, כדי לקיים את הציווי השני בפרשית שמיטת כספים. לא נעשה כאן שום דבר שנוגד את ההלכה או את ציווי התורה, לא נעשה כאן שום דבר לשם נוחותו של העם, כל מה שנעשה כאן הוא תקנה דרבנן, למניעת עיוות העם בביטולם ציווי דאורייתא לשם קיום מצווה דרבנן, ואף אם תמצי לומר לדרי עלמא תקין, התקנה היא לא כדי לעקוף איסור תורה, אלא כדי למנוע ביטול של איסור אחר, ואף על תקנה זו היו אמוראים שחלקו בתוקף (ראו דברי שמואל גיטין לו:).
ב. היתר מכירה- איני רוצה להיכנס לפולמוס, רק אומר בשתי מילים, כל המצדדים בהיתר מכירה עשו זאת רק בגלל צורך גדול, הצורך הגדול המדובר הוא לא נוחות החקלאים, אלא צורך גדול, קרי: פיקוח נפש, או קיום מצוות יישוב הארץ. אעפ"כ גם להיתר זה קמו לא מעט מתנגדים.
דבר נוסף ומהותי הקשור בשני ההיתרים, שני ההיתרים הללו לא ביטלו ולו פסיק ממצוות התורה או מצוות דרבנן, גם אם נראה שההיתרים "עקפו" מצוות, הכל נעשה בצורה הלכתית טהורה, ללא ביטול מצווה, וכמובן לשם קיום מצווה אחרת או פיקוח נפש.
האם לדוגמא הקריאה לביטול שבעה נקיים עומד בקרטריון הזה? האם הוא נועד למנוע פיקוח נפש? האם הוא נועד לשם קיום מצווה אחרת? (ופרו ורבו זו לא תשובה, כי אם זה מה שעומד בראש מעיינותיה, אפשר לדלג על טבילה אחת ולטבול אחרי הפעם הבאה בלי לספור חמישה ימים, ועוד כהנה פתרונות הלכתיים). והשאלה האחרונה, האם ביטול זה אינו כרוך בביטול מצווה דאורייתא או דרבנן? וכן יש לשאול על כל קריאה נרגשת לשינוי\ ביטול\ טיפול הלכות כלשהן.

לגבי טענה "ג'- לשון הרע" בע"ה בפוסט הבא.

יום חמישי, 20 ביוני 2013

אתר אח"ד

בס"ד


אתר אח"ד הינו האתר העצמאי הראשון שנבנה על ידי אוהבי חזיר דתיים בשביל אוהבי חזיר דתיים ואינו שייך לשום ארגון או תנועה פוליטית. אנו 'חלוצים' ההולכים בדרך לא סלולה, אשר לא מוותרים על זהותם הדתית וגם לא על זהותם הקולינרית, החיים בתוך החברה הדתית ובוחרים להמשיך להיות איבר חי מאיבריה. אנו מלאי תקווה כי האתר ישמש צוהר לעולמם של אוהבי חזיר דתיים החיים בחברה הדתית ויוביל לפיתוח שיח סובלני יותר בחברתנו, לקבלת הווייתו של אדם באשר הוא אדם.

למי מיועד האתר

אליך, הבחור בעיר, בהתיישבות, בקיבוץ, ביישוב הקהילתי, בבני עקיבא, בישיבה, במכינה; החייל, הסטודנט, הנשוי לאישה, הרווק, האב, הרב - אנו קוראים: אתה לא לבד. אנו, כמוך, חיים יום־יום את הקונפליקטים הפנימיים של כפילות זהויות זו ואת הקונפליקטים החיצוניים של החיים בתוך החברה הדתית והישראלית. אין בידינו להציג פתרון יחיד לסוגיות, אך באתר תוכל למצוא מידע רב־תחומי (הלכתי, כללי, פסיכולוגי) אשר אנו מלאי תקווה כי יסייע לך בשמחה, בכאב ובהתמודדות.
אליכם ההורים, הרבנים, הציבור הדתי ומנהיגיו, אנו קוראים: אנחנו אותם הבנים האהובים שלכם. אנחנו אותם הבנים שצריכים עוד את אהבתכם ותמיכתכם. גדולתכם נמדדת בין היתר ביחס אל ה'אחר'. אנו סבורים כי חלק ניכר משנאת החינם המופנית כלפינו נובע מתוך בורות וחוסר מידע נגיש של החברה הדתית על התופעה החברתית הזו והיקפה. לכן באתר תוכלו לשמוע את קולנו, לראשונה שלא מתוך עמדה שיפוטית, ולקבל מידע רב על התופעה החברתית שעל אף קיומה, לא הייתה מדוברת עד כה.


מהי מטרתנו

אנו מעוניינים לעורר בקרב ציבור שומרי התורה והמצוות, מנהיגיו, רבניו, ההורים והחברים שיח ציבורי, הלכתי וחברתי, להכרה בהומואים הדתיים כתופעה חברתית הקיימת ממילא בחברה הדתית, שלא ניתן להתעלם ממנה עוד: שיח שיוביל לריכוך המתחים, למציאת מקום חברתי ולשיפור מצבו הקיומי והחברתי של אדם אוהב חזיר ודתי בחברה הדתית.
"ואהבת לרעך כמוך"
אתר אח"ד - הבית של כולנו

(ע"פ "מי אנחנו" באתר הו"ד).


עכשיו ברצינות, למישהו זה נראה לגיטימי? ובכלל, מה לגבי מישהו שגם אוהב חזיר, גם הומו, גם דתי, וגם נדלק מהדלקת אור בשבת, אני חושב שחייבים לדון בנושא בלי שיפוטיות, ולאפשר לו לחיות כאדם אוהב גברים, חזירים ואור בשבת
, וכאדם דתי. בעצם למה לא? איפה עובר הגבול?

יום חמישי, 16 במאי 2013

ה"עדה" נובחת..



בס"ד ז' סיוון ה'תשע"ג
מאז ומעולם התנגדה ה"עדה החרדית" ("העדה" להלן) לדבר מה, אני לא יודע בדיוק במה אנשי ה"עדה" תמכו זכור לי רק למה הם התנגדו, (אולי הם תומכים בלהיות נגד)
הערה והארה , שהעלה לי בן דודי בליל חג השבועות: בן דודי הינו אחד מחשובי חסידי בעלזא, שואל ומשיב בישיבה של בעלזא, חתן המשב"ק הראשי של הרבי מבעלזא, פאברענטער בעלזא'ער, תלמיד חכם. וכך אמר: "למעשה, בהסתכלות לאחור, אמנם "העדה" התנגדו לרב קוק, ונלחמו בו בחוצפה שלא תאומן (למשל, מנחם פרוש ארגן מסיבת פורים ב"בתי ברוידא", תלה שם בובה בדמותו של הרב קוק והעלה אותה באש, מאז אותו מאורע הרב איסר זלמן מלצר לא נכנס להתפלל יותר ב"בתי ברוידא", (אגב דאגב, לפני כמה שנים הלכתי עם אבי מורי למכירה המפורסמת של מוסד הרב קוק, ואחד הקונים, הגיע במיוחד על כסא גלגלים, היה לא אחר מאותו מנחם פרוש)). אך למעשה, אם לא כל גדולי ירושלים, לפחות רוב גדולי ירושלים היו תומכיו ותלמידיו של הרב קוק זצ"ל. (ר' איסר זלמן מלצר, ר' צבי פסח פרנק, ר' אריה לוין, הרב אלישיב שהיה צעיר אז, הרב חרל"פ, הרב שלמה זלמן אוייערבאך והרשימה עוד ארוכה)."
צריכים להבין, מלחמת "העדה" ברב קוק זצ"ל, מקבילה למלחמתה ברב שטיינמן שליט"א. (כמפורסם על קירות מאה שערים "שטיינמן= קוק").



הרב שטיינמן= הרב קוק
אני נזכר בדברים הללו הערב, בעקבות הפגנת המחאה של אנשי "העדה" נגד ה"חרדקים", אני שמח שיש ל"עדה" במה להלחם, כי עד כמה שאני מבין, האידאולוגיה היחידה שלהם מלבד שנאר בבתי הכנסת, היא להלחם במשהו, סגולתו של דבר בו נלחמו ה"עדה" הוא לצמוח ולגדול, בבחינת הכלבים נובחים והשיירה עוברת.