קמצא ובר קמצא (חלק א) - קריאה שוויונית ומחודשת

בס"ד

במאמר זה נסקור את אגדות החורבן המובאות בדברי חז"ל מנקודת מבט עדכנית ושוויונית. נקדים ונאמר שפירוש זה יראה חדשני ומאיים לכאורה, במיוחד לאור פירושם של המפרשים המסורתיים אשר פרשו את הסיפורים באופן שיסתיר את האשמה הגברית האבסולוטית בחורבן, ולעומתה את צדקתן של נשות ישראל, ובפראפרזה על דברי משלי "חכמת נשים בנתה ביתה", נראה כי טפשות גברים החריבתו.

אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא (גיטין נה:)

חז"ל מדגישים לנו כי מחולל המהומה המרכזי היה גבר, העולם הגברי הוא מאוד מקוטלג, אין שום יכולת הכלה ושום אפשרות לוויתור, גבר לא יכול להתעלם מגורמים מפריעים, גבר ישנא אותם. דבר נוסף, גבר מרגיש כי הוא מרכז עולם, לא נברא העולם אלא בשבילו במובן הצר של המילה, הוא המגדלור הצופה ומחליט מה יחסו כלפי הזולת. על אחד הוא יחליט כי הוא שונאו, ועל השני יכריז כי הוא אוהבו.

ובמקרה הספציפי שלנו, קמצא- הייתה אשה, ולא כפי שפירשו המפרשים המסורתיים, לכאורה, השאלה המתבקשת היא מה בכלל קשרה של אותה קמצא לסיפור החורבן, אלא כמובן שחז"ל- ההגמוניה הגברית ההסטורית, לא יכלו להטיל את האשם בחורבן אך ורק בגברים ולכן האשימו בחורבן בכל אחד מן האגדות החורבן גם\רק נשים:

אקמצא ובר קמצא- חרוב ירושלים
אתרנגול ותרנגולתא- חרוב טור מלכא
אשקא דריספק (רש"י- דופן של מרכבת נשים)- חרוב ביתר

נחזור לעניינו, אותו הגבר (שמו אינו מוזכר, הפרט היחיד שחשוב לגביו הוא גבריותו) מתייחס לאותה קמצא ברחמנות, הגבר מרגיש שליטה, מרגיש יכולת, מרגיש מאן דאמר, ויחסו לנשים הוא בהתאם, על אשה המייצגת של חוסר יכולת ועליבות- מרחמים. לעומת זאת לבר קמצא, הוא מתייחס כבעל מריבתו, כיריב שווה כוחות, מה אנו יודעים על אותו בר קמצא? למעשה אותו בר קמצא איננו דמות בעלת כח, שמו אינו חשוב, וכוחותיו נשאבים כולם מקמצא. הדבר היחיד שחז"ל מספרים לנו עליו הוא שהוא היה בר, כלומר גבר.

עבד סעודתא אמר לשמעיה זיל אייתי לי קמצא אזל אייתי ליה בר קמצא

הולך אותו גבר ועושה סעודה, אינו טורח להזמין בעצמו את אורחיו אלא שולח את משרתו "להביא" לו את קמצא, הגבר כיצור רכושני ושתלטני לא רגיל להזמין אישה, אלא מצווה על משרתו להביאה אליו, משל הייתה מיטלטלין. המשרת, זכר גם הוא, לא מבין את יחסי הכוחות כפי שהוסברו לעיל, ברור שביחסים בין קמצא ובר קמצא, קמצא היא הדמות החזקה, קמצא אינה אחת שתתן ש"יביאו" אותה לפני גבר זה או אחר, לעומת בר קמצא, גבר רופס וחלש, אפילו שמו אינו חשוב, אלא רק ייחוסו לאותה קמצא. קמצא הוא איש שיתן שיקחו אותו לסעודה, אפילו כשהוא יודע כי בעל אותה סעודה אינו אלא יריבו. הסיבה לכך היא פשוטה, בר קמצא הוא דמות גברית טיפוסית, דחיית סיפוקים אינה בלקסיקון שלו, ברגע שמציעים לו סעודה, לא אכפת לו כל עיקר מי עומד בראשה, העיקר שיוכל להצטרף.

אתא אשכחיה דהוה יתיב אמר לי מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא מאי בעית הכא קום פוק

הולך אותו הגבר ומוצא את בר קמצא, איך קורה כדבר הזה? איך בעל הסעודה מוצא באקראי את אורחו? שוב, תכונת הגבריות הלא- אכפתית מדברת, הגבר עושה סעודה, אך לא שם לב לאורחיו מלכתחילה, אלא באקראי, מבחין לפתע בדמות זו או אחרת, במקרה שלנו, מבחין בשונאו. במקום לפנות אליו בצורה נעימה, ולהסביר לו בנחת כי הוא מבקש ממנו לצאת בלי שנוכחים יבחינו בכך הוא פונה אליו במשפט מסורבל, עילג ומזלזל, מדבר על עצמו בגוף שלישי, ורק אחרי ההופעה המביכה הזו, אומר לו את המילים "קום, צא". בדבריו הוא חייב להזכיר שגם העומד מולו הוא "גבר", לא מכבודו לריב עם מי שאינו גבר, כזאת אחת הוא בכלל "לא סופר".

אמר ליה הואיל ואתאי שבקן ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא אמר ליה לא אמרה ליה יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך אמר ליה לא אמר ליה יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך א"ל לא נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה

בר קמצא התיישב לאכול, ושום דבר לא יזיז אותו מסיפוק תאוותיו, הוא ישלם דמי סעודתו, הוא לא יבין את נחרצות דבריו של בעל הסעודה (ובעל הסעודה\ בעל הכח, לא יוותר בשום פנים ואופן), הוא יציע דמי חצי סעודה ואף דמי סעודה במלואם, מי מאיתנו לא מכיר את הדיון ה"עקרוני וחשוב" בדבר האחראי לתשלום בסוף דייט למשל, הגבר מרגיש כח ועוצמה כשהוא משלם את דמי הסעודה, וכך בר קמצא מנסה לקנות לעצמו מעט הרגשת כח, אך הגבר מולו לא נותן לו דריסת רגל באותה הרגשת כח אווילית בה מי שמשלם על הסעודה הוא ה-גבר. ובסוף כמובן האלימות המצופה, הרי לא ייתכן שגבר יגיע להסכמה כלשהי, להכלה וקבלת השונה, לא ייתכן שגבר לא ינסה להפגין כוחניות, ובסוף לא ייתכן כי גבר שלא הצליח לבצע את מבוקשו לא יפנה לאלימות פיזית, ואכן, כך קורה, אותו הגבר תופס פיזית את ידיו של בר קמצא ובלשוננו "מעיף" אותו החוצה. 

לסיכום- נתקלנו כאן במריבה בין דמויות גבריות קלאסיות, בעלי תכונות זכריות מובנות ומוכרות:
- יחס פטרוני ומתנשא כלפי אישה
- רפיסות גברית

- חוסר שימת לב לפרטים
- חוסר הבחנה מהותי בין יחסי הכוחות
- זלזול, עילגות וסרבול
- תחרות אגו
- אלימות פיזית

בחלק הבא נדון בהמשך אגדת חז"ל, ונראה איך תכונות גבריות אלו הובילו בסופו של דבר לחורבן הבית. נבחן איך הייתה מתמודדת אשה (או אפילו קמצא עצמה) עם מקרה כזה, ונבין למה "חכמת נשים" היא ורק היא "בנתה ביתה", לעומת התנהלות גברית שהחריבה את הבית.